איך הדיסקים והורדות השירים מתו?
(כתבה ממגזין הרולינג סטון)
צילום: Nolan Donovan
אם ביקרתם לאחרונה בחנות המוזיקה ווטרלו רקורדס שבאוסטין, טקסס, כנראה ששמתם לב לפרויקט בנייה שהיה דמיוני עד לא מזמן: קיר המוזיקה בן 36 השנים של החנות פינה מקום בו היו דיסקים לטובת עוד תקליטי ויניל. "אחרי 30 שנה של תקליטורים, הרבה אנשים מתקדמים הלאה מהפורמט הזה", אומר בעל החנות ג'ון קונץ. "בין אם הם חוזרים לויניל או עוברים לסטרימינג, אנשים נוטשים את הדיסקים".
והרווחים מהורדות נמוכים יותר מאשר מכירות פיזיות. האומנים קוראים את המפה: ברוס ספרינגסטין שחרר את המארז האחרון שלו The Album Collection Vol. 2, 1987-1996, בלעדית בויניל ללא פורמט הדיסק, בניגוד לחלק הראשון שיצא ב-2014. "זה עולם של סטרימינג וויניל בו הדיסק פוחת במהירות", אומר דניאל גלאס, נשיא גלאסנוט רקורדס בה חתומות בין היתר להקות ממפורד אנד סאנז ופיניקס.
המפיק ג'ק ווייט, אחד השגרירים המוכרים ביותר של הויניל בשנים האחרונות, מסכים: "אני בהחלט מאמין שהעשור הבא יהיה סטרימינג וויניל- סטרימינג במכונית ובמטבח, ויניל בסלון וחדר העבודה. אלה יהיו שני הפורמטים, ואני מרגיש ממש טוב בקשר לזה".
"מי עדיין קונה דיסקים? הלקוח של וול מארט", אומר גלאס, ומוסיף כי מכירות הדיסקים עדיין חזקות בז'אנר הקאנטרי, אוספי להיטים, פסקולים ותכנים לתינוקות. בעולם הקאנטרי, האלבום השני של כריס סטפלטון מכר כמות מרשימה של 373 אלף עותקים פיזיים בשנה שעברה. הדיסקים גם מצליחים בכמה שווקים בינלאומיים- כמו יפן, לשם הסטרימינג נכנס באיטיות, 72 אחוז ממכירות המוזיקה של השנה שעברה היו פיזיות.
בעוד ששירותי הסטרימינג נותנים לתעשיית המוזיקה את הרווחים הגדולים ביותר שלה מזה עשור, עסקי הדיסקים ממשיכים לצלול. מכירותיהם צללו ב-80 אחוז בעשור הקודם, מ-450 מיליון בקירוב ל-89 מיליון. מאז שטסלה החלה לייצר מכוניות ללא נגני דיסקים, לאחרונה חברות כמו פורד וטויוטה הלכו בעקבותיה. וההורדות? אלה שפעם ראו בהם את התחליף לדיסקים- ירדו ב-58 אחוז מאז 2012,
הדיסק שנולד בתחילת האייטיז, הוביל להתרחבות תעשיית התקליטים אחרי 20 שנה, ובאופן מפתיע גם התאושש מהר כשנאפסטר וקאזה, ולאחריהן אייטונס איימו להכחידו. באשר לחובבי הדיסקים בעידן המודרני, גלאס מצביע על מאזינים מבוגרים שעדיין מעדיפים לטעון קרוסלות דיסקים מאשר להתחבר לספוטיפיי או פנדורה במכוניות או מערכות קולנוע ביתיות. גם להקות הנמצאות בהופעות חיות מעדיפות למכור דיסק של ההופעה כמזכרת, מאשר ויניל או פורמט מוזיקלי דיגיטלי כמו כרטיס זיכרון. "האם זה מרשים להוציא דיסק"? שואל דן בייקר, מנהל השיווק של חברת התקליטים דיסק מייקרס. "אם אתה אמן עצמאי, אז בערך כן". בייקר מציין כי ההזמנות הממוצעות שלו בשנים האחרונות הצטמצמו בלמעלה מ-60%. הזמנה סיטונאית של 1000 דיסקים עולה כ-1000 דולר, בעוד ש-200 תקליטי ויניל עולים 1800 דולר. "ויניל יקר", אומר קווין בראונר, סגן נשיא השיווק של סידי בייבי, העוזרת לאומנים למכור ולהזרים מוזיקה באופן עצמאי.
למרות זאת, אומנים, חברות תקליטים וחנויות התכוננו במשך שנים למוות הבלתי נמנע של הדיסק. סוני סגרה מפעל מרכזי לייצור דיסקים בשנת 2011, ובתחילת השנה פיטרה 380 עובדים ממפעל באינדיאנה. בינתיים בעוד שמכירות הויניל נסקו מפחות ממיליון בשנת 2007 ליותר מ-14 מיליון בשנה שעברה, מפעלי ויניל חדשים צצו בעל מקום. "זה פשוט הכיוון אליו הטכנולוגיה הולכת כיום" אומר שרון אנג'לו, מנהל להקת Son Volt שבשנת 2005 הוציאה לראשונה אלבום ויניל ביום חנויות התקליטים בארה"ב. "לא מקלים על אנשים להאזין לדיסקים". כשמכירות הויניל החלו לנסוק ב-2006, היו מומחים שראו זאת כתופעה חולפת. כבר לא: המכירות הללו הגיעו לשיא של 25 שנה אשתקד, והלייבלים משקיעים באריזות מושקעות יותר מתמיד. חברת התקליטים Third Man הקימה לאחרונה מפעל דחיסה משלה בדטרויט עם מדחסי ויניל חדשים שבנתה לראשונה מזה 35 שנה. "זה באמת חשוב לא רק לשימור של מוזיקה היסטורית, אלא גם של מוזיקה חדשה שיוצאת עכשיו" אומר ווייט. "הויניל חקוק באבן, אני חושב שאם הוא עושה זאת כבר 120 שנה, הוא כאן לנצח. זה דבר נפלא לחשוב עליו".
מקור:
